בואו להכיר את ינץ…
בואו להכיר את ינץ…
ינץ הוא סופר, תסריטאי, מחזאי, איש במה, מנחה ועוד. מזה יותר מ-13 שנה הוא אחד מהיוצרים הישראלים האהובים ביותר לילדים. הוא זוכה פרס הספריות הציבוריות לשנת 2010, פרס דבורה עומר לספרות ילדים לשנת 2016 ופרס ראש הממשלה לשנת 2021.
ינץ נולד בשנת 1975 (יכולים לחשב בן כמה הוא?), הגובה שלו הוא 190 ס"מ בקיץ ו-189.5 ס"מ בחורף. מידת הנעליים שלו היא 48 בכל עונות השנה. כשהיה ילד, כפות הרגליים שלו צמחו בקצב מהיר יותר מהגוף שלו, וחברים לכיתה לגלגו עליו וקראו לו "סְנַפּיר", אלא שאז, במהלך חופשת קיץ אחת, הוא גבה ב-20 ס"מ, וכשחזר לבית ספר, משום מה אף אחד כבר לא כינה אותה "סנפיר."
ינץ היה ילד רביעי במשפחה ברוכת ילדים. אבא שלו, דודים ודודות נהגו לספר סיפורים מבוקר עד ערב, וינץ היה מקשיב להם בשקיקה (כלומר, בהתלהבות). למעשה, כשהוא כותב, ינץ רוצה לחזור ביחד עם הקוראים לאותם רגעים בילדות שבהם הקשיב מרותק כולו, בפה פעור, לסיפורים.
אם נכנסתם לאתר הזה, כנראה שמעתם על סדרת הרפתקאות דוד אריה וגם על סדרת כשסבא אליהו היה קטן. ינץ כתב גם את רבי המכר הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות, המורה דרורה לא מפלצת וסיפורי איש היער. הוא כתב את המחזה הרפתקאות דוד אריה והמכשפה חמתותה, את המחזה בערבית עמו אוסאמה (שזה בעצם "דוד אריה" בערבית), והוא יצר ומוביל על הבמה את המופע הקומי-מוזיקלי הרפתקאות ינץ לוי.
ספריו של ינץ תורגמו לעשר שפות ונמכרו ביותר ממיליון עותקים בישראל ובמאות אלפי עותקים ברחבי העולם. ינץ מרבה לנסוע לכל מיני ארצות שבהם מתפרסמים הספרים שלו ולפגוש בהן ילדים ומבוגרים. הוא תמיד מופתע מחדש שילדים בכל העולם אוהבים את אותן הרפתקאות וצוחקים מאותן בדיחות.
דבר חשוב נוסף שהוא למד באחד ממסעותיו: כשמצטלמים בסין, כולם אומרים צְ'יֶזי כדי שהפה שלהם יחייך. צ'יזי בעברית הוא חציל, כך שזה עובד גם בעברית. תנסו את זה בפעם הבאה שיצלמו אתכם.
כמה שאלות חשובות – לחצו כדי לגלות את התשובות
-
נועה, באר שבע.
"אני אוהב כל דבר שיש בו יצירתיות. אני אוהב לבשל, אני אוהב לטייל ולהתבונן בטבע, לקרוא ספרים (רק אם הם מעולים), אני אוהב מוזיקה מכל מיני סוגים, קולנוע, סדרות טובות בטלוויזיה, וכמובן אני אוהב להיות עם המשפחה שלי, כי תמיד קורה משהו מפתיע, והרבה פעמים סתם ככה, בלי הכנה, אני מוצא את עצמי מספר סיפור, שאחר כך לפעמים הופך לספר."
-
עידן, רמת השרון.
האמת, כן. בעיקר מלפפונים חמוצים במי מלח. אני לא רק אוהב מלפפונים חמוצים, אלא שאני גם מכין מלפפונים חמוצים בעצמי. זה די פשוט וזה גם כיף כי אחרי שמכניסים את המלפפונים השום, המלח, המים והשמיר לצנצנת, צריכים לחכות ולראות איך כל יום המלפפונים משנים את הצבע שלהם ומחמיצים. אז בכל פעם אני מרגיש שזה כמו ניסוי מדעי, שלשמחתי לא מסתיים בפיצוץ, אלא במלפפון חמוץ."
-
מיקה, אילת.
"אחרי שלמדתי מדוד אריה מהם כל היתרונות בלהיות ג'וק, אני חושב שהייתי מנסה ליהנות מכל היתרונות האלה – הייתי נוסע ברכבות, אוטובוסים ומטוסים בלי לשלם כל כרטיס הנסיעה. הייתי נכנס לכל מיני מקומות קטנים. הייתי מתעופף ממקום למקום. הייתי יוצא להרפתקאות בביוב, וכמובן הייתי הולך לבקר את משפחת הג'וקים של דוד אריה ומוסר להם דרישת שלום ממנו."
-
נהוראי, כרמיאל.
"כשהייתי ילד חלמתי להיות צייר ולמדתי ציור. אני מקווה יום אחד לחזור לצייר. הייתי רוצה גם לעסוק במוזיקה, והייתי רוצה לטייל כל הזמן ברחבי העולם, בלי בית ובלי מקום קבוע. אבל יכול להיות שיותר מכל, הייתי רוצה להיות רקדן. אני אוהב לרקוד, אבל לצערי פחות טוב בשפגאטים וכדומה."
-
תמר, אמסטרדם.
יש כאלה שחושבים שכן ויש כאלה שחושבים שלא. כשאומרים לי שאני דומה לדוד אריה, אני לפעמים מופתע. נכון שיש לי לא הרבה יותר מארבע שערות על הראש, אבל אין לי כרס ואין לי שלייקס ואני מרכיב משקפיים רק כשאני קורא. אבל מבחינתי זו תמיד מחמאה. כשאני מגיע למפגשי סופר בבתי ספר או למופעים, יש כאלה שמופתעים לגלות שאני דווקא לא דומה לדוד אריה. בכל אופן, יש דבר אחד שבטוח משותף לדוד אריה ולי – שנינו אוהבים הרפתקאות!"
-
יהלי, פתח תקווה.
האמת היא שלא הייתי ממש מקובל. נראה לי שחלק מהילדים חשבו שאני מוזר, כי לפעמים הדברים שאמרתי לא היו רגילים. פעם אחת אפילו עשו עלי חרם. מצד אחד, זה היה לא נעים. מצד שאני אני זוכר שאמרתי לעצמי שכל כך טיפשי לעשות חרם על מישהו וניסיתי להתעלם מזה. החוויות מבית ספר נכנסו לספר שלי, "המורה דרורה לא מפלצת". למעשה, מיכאל, גיבור הספר, הוא אני כמו שהייתי בימי בית ספר.
אגב, במרוצת השנים מצאתי לי חברים טובים מאוד. לפעמים החברים הכי טובים לאו דווקא לומדים איתנו באותה כיתה או באותו בית ספר."
-
גלי, בית שמש.
"אבא שלי. קראו לו אליהו. אני קורא לו "סבא אליהו", כי כך אני מכנה אותו כשאני מספר עליו לילדים לי. הוא הרי סבא שלהם. הסיפורים בסדרת "כשסבא אליהו היה קטן" מבוססים על סיפורים שאבא שלי סיפר לי על הילדות שלו. הוא היה ילד מאוד עני, בלי נעליים, עם מעט אוכל. אף אחד ואחת מאתנו לא יכולים לפגוש את ההורים שלנו בתור ילדים. מבחינתי כתיבת הסדרה הזאת מאפשרת לי כמו לנסוע בזמן ולפגוש את אבא שלי בתור ילד."
-
רואי, מ"א גליל עליון.
לא, שיניתי את השם שלה ושל הדמויות האחרות. כמובן עשיתי את זה כדי לשמור על הפרטיות של כולם, אבל יש סיבה נוספת: כשאני משנה את השם של הדמות לשם דמיוני, זה מאפשר לי להתסכל עליה כמו על דמות בסיפור, ואז אפשר להשתעשע, לשנות אותה ולהסתכל עליה מבחוץ. זו הסיבה גם לכך ששיניתי את השם שלי בספר. קראתי לעצמי מיכאל. ובכל מקרה, ינץ הוא שם מיוחד מדי. רציתי שהסיפור יהיה אמין."
-
רננה, כפר סבא.
"כל סיפור מתחיל בדרך אחרת, אבל סיפורי איש היער התחיל דווקא בשיחת טלפון. העורכת מיכל פז קלפ מההוצאה לאור (חברה שמפרסמת ספרים) התקשרה אלי והציעה לי לכתוב ספר שבו יהיו סיפורים על צמחים, סיפורים מהמיתולוגיה, מהתנ"ך, סיפורי מדריכי טיולים וכדומה. היא הציעה שאני אקרא את סיפורים האלה ואספר אותם בדרך שלי. האמת שבהתחלה זה נשמע לי משעמם. אבל אמרתי לה שתשלח לי כמה דוגמאות. ואז במקרה חזרתי וקראתי את הסיפור של תיבת נח בתנ"ך ונזכרתי ביונה עם עלה של זית, ואז שאלתי את עצמי – איך היונה הצליחה לשכנע את עץ הזית לתת לה עלה כדי שתיקח אותו אל נח ותראה לו שהמים קלים ויורדים. פתאום נולד מזה סיפור, ואז כשקראתי את הסיפורים ששלחה לי מיכל הבנתי שאני יכול לספר אותם בכל מיני דרכים מיוחדות ומאוד אישיות, דרכים שלי, והחלטתי לכתוב את הספר."
-
נועה, גוש שגב.
"האמת היא שבחוויה שלי זה לא קשה או קל יותר. כשניגשתי לכתוב את "הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות" רציתי שהגיבורה הבאה שלי תהיה בת, כי רציתי להתנסות בכתיבה של דמות ראשית שהיא בת. יש הרבה דמויות נשים ובנות בספרים שלי (ופעם אחת אפילו חצי-איש-חצי-אישה), אבל זו הפעם הראשונה שהדמות הראשית היא בת. מהר מאוד הבנתי שאני מזדהה כל כך עם הרגשות של אביגיל, ולכן הכתיבה זרמה."
-
עידן, קצרין.
"לשמחתי אני עובד בעבודה שמלהיבה אותי. אני בוחר ליצור את הדברים שמרגש ומסקרן אותי ליצור, ואני מנסה לשמור על האיזון בין כל סוגי הדברים שאני עושה. מבחינתי יש מכנה משותף לכל הדברים, והוא סיפור סיפורים. לא משנה אם מדובר בכתיבת ספר, בהצגה, בהופעה, בשיר, במפגש סופר או בתסריט – בכולם אני מספר סיפורים. סיפורים הם הדבר שאני הכי אוהב."
-
אלישע, ירושלים.
"השם מדאם קצ'לה הוא מהילדות שלי. כשאחים שלי ואני היינו יוצאים מהבית לא מסורקים, עם שיער מבולגן או בגדים לא נקיים, הורים שלנו היו אומרים לנו, "אתה נראה כמו מדאם קצ'לה." התרגום של השם הזה הוא משהו כמו "גברת חתולה". כידוע, מדאם קצ'לה בסיפור לא הסתקרה כבר שנים. הסתבכו לה בשיער כל מיני דברים. חשבתי שזה השם הכי מתאים עבורה."